מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:מ״ב
42 דין האידנא על הסעודה מוטל לכבד את הגדול להביא לו מים לנ"י באחרונה אחר שרחצו כולם אבל אם מביאים לגדול מים תחילה לא ימנע מליטול ואם מונע עבירה היא בידו ומ"מ טוב הוא שישמור ידיו ולא יפסיק בדיבור ובדברים אחרים ומ"מ אם שואלין ד"ת צריך להשיב:
43 פסק‎‎ כתב הטור ואם רבים מסובים בסעוד' הגדול מתחיל דתניא מים ראשונים מתחילים מן הגדול וכ' עליו מהר"י קאר"ו וז"ל ואע"ג דמקשה בגמרא ר"ש לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן וא"ל לאלתר מייתי תכא קמיה ופי' רש"י שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד היו מביאין שלחן קטן וכי מסיק ר"ש אנא מתני' ידענא מים הראשונים מתחילין מן הגדול פי' רש"י לאלתר מעיילי תכא קמיה ולפי זה עכשיו שאין אנו נוהגין בשלחנו' קטנות לא ה"ל לגדול ליטול ראשון כדי שלא ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולם מ"מ כיון דברייתא סתמא קתני דמתחילי' מן הגדול משמע דבכ"מ ובכל זמן צריך לחלו' כבוד לגדול ליטול תחילה ואעפ"י שכולם אוכלי' בשולחן גדול ואין אחד מהם מתחיל לאכול עד שיטלו כולם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' ברכו' דגדול נוטל ידיו תחילה ולא חילק כלל ע"כ והיינו שדחק לתרץ דעת המחברי' שכתבו הדין סתמא ואמ' שעדיין מנהג כך הוא אפי' בסעודה גדולה לכבד הגדולים שנוטלים ידיהם תחילה והם מוחלים על כבודם שממתיני' על האחרי' עד שיגמרו כולן גם אפשר לומר בימים הראשונים שהיה דרך להביא שלחן לפני כל אחד או להביא קערה לפני כל א' וא' א"כ הוי קפידא וזילות' אם היה הגדול יושב ומצפה א"ל שמביאין לפניו השלחן והקערה מיד אבל האידנא שאוכלין כולן בקערה אחת א"כ א"א בלא זה ואין קפיד' בדבר וכ' הטור שאביו הרא"ש היה נוהג כשמיסב בסעודה עם אחרים היה נוטל באחרונה שלא להפסי' ושלא לדבר ועכשיו ראיתי שועלי' קטני' אשר לא הגיעו לפרקן אלא זכו לקריא' שם אם מביאים לפניה' ליטו' אומרי' אנו נוטלין באחרונ' כמו שעשה הרא"ש וקראתי תגר עליהם והא לך תשובה אשר כתבתי:
44 שאלה מ"ש הטו"ר שאביו הרא"ש היה נזהר מליטול כ"א באחרונ' כשהיה יושב בסעודה כו' אי ראוי למיעבד הכי:
45 תשובה אף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ תורה היא וללמוד כו' כי נרא' בעיני דלא מסתבר דבריו כלל דאף לפי טעמו דחשש משום חשש היסח דעת והפסק מ"מ לא היה לו למנוע את עצמו מליטול בראשונ' כי הוא יכול ליזהר שלא לפסוק בדברים בטלים ועדיף טפי ממה שאחרי' יטלו תחילה ולא ידעו להזהר ועוד אדרבא אם הוא היה נוטל ידיו והיה נזהר מלהפסיק בשיחות בטילו' אולי היה אחרים רואין ולומדין ממנו ואף הם היו נזהרי' דסמוך לנטילה ברכה ועוד מן התלמוד מוכח להדיא דהא דבעינן תכף לנטילה ברכה אמים אחרוני' קאי כמ"ש רוב הגאוני' וקדמאי ובתראי אבל לא מים הראשונים מדמסיק בפ"ג שאכלו גבי מ"ר דמתחילין מן הגדול דאמר רב ששת לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שיטלו כולן א"ל ר"ג לאלתר קריבו תכא קמיה פי' שלחנו מביאין לפניו מיד ואוכל אלמא דאינו חושש במה שיפסיק מידי בדיבור והפסק אלא דחוששין לכבודו שלא ישב וישמור ידיו וא"כ אף את"ל שהירו' סבר אף במ"ר קאי תלמו' דידן עיקר ועוד אפרש הירו' מ"ש שאינו ניזוק באותו סעודה לחומרא ופרישות בעלמ' קאמר שיתכוף נ"י לברכ' ולא יפסיק בכדי דשמא לא ישמור ידיו ויעסוק בדבר שצריך נטילה אבל היכא שהנוטלין מרובים בוודאי בה"ג לא אמר ולא הזהיר כלל שלא יפסיק בדברים ומ"ה נראה דהאידנא נהי דלא שייכא למימר קריבו תכא לקמיה שמקודם היה השלחן לפני כל א' וא' כמו שפי' רש"י משא"כ עכשיו וגם אין דרך האידנ' שיאכל אחד מקוד' חבירו אפי' הוא הגדול ובפרט בסעודה והוא מן הראוי שיניחו לגדול ליטול ידיו באחרונ' כדי שלא ישב וישמור ידיו ואין שייך לחלק בין היו חמשה או יותר כמו שמחלק תלמוד' לעניין מים אחרונים דהתם איכא טעמא היכא דליכא יותר מה' שהוא נוטל ידיו תחילה כדי לעיין בתוך כך בבה"מ שיש לו לבר' שהרי הגדול הנוט' תחילה הוא המברך וכ"כ רשב"א בחידושיו וז"ל ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבע יש לעיין בד' ברכות של מזון ע"כ משא"כ טעם לחלק במ"ר ומ"ה דרך הכבו' ראוי הוא שיטול ידיו באחרונה ועל בעל הסעודה הוא מוטל לכבדו להביא מים לפניו באחרונה אבל אם מביאין לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע לקבל עבירה הוא בידו והוא בזיון התורה שהוא רודף אח' הכבוד אפי' לסברת הרא"ש אין ראוי לומר אני אנהג את עצמי בקדושה ובטהרה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסקו אדרבה היה לו ליטול ולהזהר שלא יפסו' ואז אחרי' ילמדו ממנו כדפי' וק"ו לפי מ"ש דאין בו חששה הפסק' אלא דרך כבוד שלא יהא עליו למשא שישב וישמור ידיו ומ"מ טו' שישמור ידיו שלא יעסוק בדברים דשמ' יעסוק בדברי' הצריכים נטילה דסתם ידים עסקניות הן ומ"ה מי שעוש' גדר וסייג שאינו מפסיק אפילו בדברים שמתוך כך נזה' שלא יעסו' בדברים אחרים מה טוב וישר ויפה כחו ומ"ה ראוי ונכון לכל י"ש לשמור ידיו אף האזהרה בהפסק' יפה לו לגדר ומ"מ אי שואל לו אדם ד"ת ואינו משיב לו עין הוא בידו אחר שהוכחתי שיכו' להפסיק אלא משום גדר פרישת יכול לעשו' וא"כ אין ראוי שיעשה גדר לבטל ד"ת שכל העולם עומד עליה וצורך הסעודה הוא שכל שלחן שאין אומרי' עליו ד"ת הוא כשלחן של זבחי מתים ובפרט לפי' מה"ר מנחם כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהן והן בלא מצות שהשטן מקטרג עליהן לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם וא"כ לעסוק בתורה אין לך ברית ומצוה יותר ממנ' ולכך אומר אני שטוב מאוד הוא שירגיל עצמו שלא להפסיק בשיחות בטלות שמתוך כך ישמור את ידיו אבל בד"ת שהיא יעלת חן וראוי שיפסי' רק שירא' שלא יהא בה יוהרא אלא בנחת ולאט עם חבירו והבא לטהר מן השמי' יסייעו ויראו לו דרך הסלולה ע"כ התשוב' תו מסקינן בריש פ' ג' שאכלו מ"א בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול ובזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' חוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקו' שמ"א חוזרין לשם ברה"מ חוזרות ופירש"י ובזמן שהם ק' לאו דווקא דה"ה עשר' לכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלק השלחן מלפני הגדו' כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכ' כשהם יותר מה' מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלין שלחן מלפניו למקום שמ"א חוזרין כשמגיעי' להם אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך וכ"כ הרא"ש הא דאמרינן בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול א"צ לכבד זא"ז וכ"כ הרשב"א הא דמכבדין את הגדול היום ר"ל מי שמברך והכל משו' כבוד הברכה שלא יברך בידי' זוהמי' והאידנ' דליכ' סילוק' דשלחן אפי' נוהגים במ"א אפי' הן מאה מכבדין בתחילה המברך בה"מ:
46 וקודם שנסלק הלכות נ"י נספר ברוב ענשה ורוב שכרה:
47 גרסינן במסכת סוטה א"ר זריקא אמר ר"א כל המזלזל בנ"י נעקר מן העולם ולא מצינו שהקילו חכמים כ"א במחנה ההולכי' למלחמה שפטורין מנ"י הראשונים כדאיתא בספ"ק דעירובין ואמרינן במס' עדיות את מי נדו את ר"א בן חנוך שזלזל בנ"י וגם אמרינן בפ' במה אשה כל המקיל בנ"י בא לידי עניות וכל המוסיף בה שנוטל יותר משיעור רביעית מתעשר כדאמר ר"ח אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא: